במלאת 13 שנים
13 שנים בלי הילה, יובל וירדן
זוכרים ומתגעגעים
זוכרים ומתגעגעים
13 שנים.
2 נשים שנולדו בתוכי הגיעו היום לגיל מצוה
והן נלחמות זו בזו ועדיין נשענות זו על זו.
האחת מתעוררת בבוקר עם עיניים פקוחות, מזכירה לי להביט סביב על כל מה שיש לי ומה שנשאר ומוסיף לגדול וללבלב:
על הילדים שלי;
גל ודניאל,
על הנכדים המופלאים שצובעים הכל בקשת נהדרת של גוונים והם האושר של חיי.
על כלתי האחת והיחידה וחתני המושלם!
היא דוחפת אותי קדימה ואומרת לי כל הזמן: "יש לך בשביל מה! יש לך את כל הסיבות להרגיש את החיים האלו"
ואני מאמינה לה ובזכותה אני כאן.
היא השורדת שמוצאת כוחות לצחוק, לשמוח, לארח, להתרגז, לקטר ולהודות על כל רגע שלה בחיים, כאן ועכשיו.
יותר מכל, היא שמחזיקה את האישה האחרת,
מחזיקה אותה חזק כמה מילימטר מעל קו המים.
כי אתם מבינים... האישה האחרת לא הולכת לשום מקום, היא נולדה ביום ההוא ולנצח תישאר.
היא אישה עצובה מאוד, בכל צעד היא נועצת בי אלף סכינים בלב.
האישה הזו מעלה בי תמונות של הילה יובל וירדני בכל שנייה ביום.
משמרת בי את אותה עוצמת אהבה, כאילו ולא חלפה אפילו דקה.
בזכותה אני עוד יכולה להריח אותם, לשמוע אותם, לחבק אותם כשרק ארצה עמוק בפנים.
אתם חושבים שאני צריכה לשחרר אותה?!
הרי הזמן חלף, החיים המשיכו, הגיע הזמן לתת לאישה החזקה להוביל הכל, לדחוף קדימה לבדה.
אבל אתם לא מבינים כמה אני זקוקה לה.
היא אולי מכאיבה לי אבל יש לה גם את הכוחות להקפיא את הזמן.
למלא אותי בכל רגע בחיוך של הילה אהובתי,
בצחוק השובה של יובלי,
בלחיים הרכות של ירדני.
להמשיך הלאה, אבל לחיות אותם ואיתם בו בזמן.
13 שנים ואני שתי נשים.
יודעת ומודה על כל מה שיש לי,
כואבת פגועה ומדממת על כל מה שנלקח ממני: אתם ואבא וסבא שלכם.
אין יום ולא יהיה יום שלא אחשוב עליכם.
הילה יובלי וירדני אני מתגעגעת אליכם ואוהבת בכל שנייה.
הלב לעולם לא ירפה!
אמא וסבתא שלכם לנצח.
2 נשים שנולדו בתוכי הגיעו היום לגיל מצוה
והן נלחמות זו בזו ועדיין נשענות זו על זו.
האחת מתעוררת בבוקר עם עיניים פקוחות, מזכירה לי להביט סביב על כל מה שיש לי ומה שנשאר ומוסיף לגדול וללבלב:
על הילדים שלי;
גל ודניאל,
על הנכדים המופלאים שצובעים הכל בקשת נהדרת של גוונים והם האושר של חיי.
על כלתי האחת והיחידה וחתני המושלם!
היא דוחפת אותי קדימה ואומרת לי כל הזמן: "יש לך בשביל מה! יש לך את כל הסיבות להרגיש את החיים האלו"
ואני מאמינה לה ובזכותה אני כאן.
היא השורדת שמוצאת כוחות לצחוק, לשמוח, לארח, להתרגז, לקטר ולהודות על כל רגע שלה בחיים, כאן ועכשיו.
יותר מכל, היא שמחזיקה את האישה האחרת,
מחזיקה אותה חזק כמה מילימטר מעל קו המים.
כי אתם מבינים... האישה האחרת לא הולכת לשום מקום, היא נולדה ביום ההוא ולנצח תישאר.
היא אישה עצובה מאוד, בכל צעד היא נועצת בי אלף סכינים בלב.
האישה הזו מעלה בי תמונות של הילה יובל וירדני בכל שנייה ביום.
משמרת בי את אותה עוצמת אהבה, כאילו ולא חלפה אפילו דקה.
בזכותה אני עוד יכולה להריח אותם, לשמוע אותם, לחבק אותם כשרק ארצה עמוק בפנים.
אתם חושבים שאני צריכה לשחרר אותה?!
הרי הזמן חלף, החיים המשיכו, הגיע הזמן לתת לאישה החזקה להוביל הכל, לדחוף קדימה לבדה.
אבל אתם לא מבינים כמה אני זקוקה לה.
היא אולי מכאיבה לי אבל יש לה גם את הכוחות להקפיא את הזמן.
למלא אותי בכל רגע בחיוך של הילה אהובתי,
בצחוק השובה של יובלי,
בלחיים הרכות של ירדני.
להמשיך הלאה, אבל לחיות אותם ואיתם בו בזמן.
13 שנים ואני שתי נשים.
יודעת ומודה על כל מה שיש לי,
כואבת פגועה ומדממת על כל מה שנלקח ממני: אתם ואבא וסבא שלכם.
אין יום ולא יהיה יום שלא אחשוב עליכם.
הילה יובלי וירדני אני מתגעגעת אליכם ואוהבת בכל שנייה.
הלב לעולם לא ירפה!
אמא וסבתא שלכם לנצח.
יש את האסונות הקולקטיביים, הדרמטיים ביותר, שגידלו סביבם את השאלה: איפה היית כשזה קרה? אולי נוצרת כך איזו אשלייה של תנועת זמן אחרת, מעין הילוך איטי של אותן שניות, שוטטות רוחבית מסיפור לסיפור. עוד קורה שאנחנו מתכנסים, המשפחה, וצף האסון הפרטי והאיוֹם שלנו- שגם אנחנו שואלים- איפה היית כשבישרו לך? מה בדיוק עשית כשהם נרצחו? מתי זה היה אצלך שנמתח הקו הזה, בין העולם ההוא, והעולם של אחרי?
אני הייתי בהודו. בת 28, עזבתי זוגיות ארוכה ועזבתי בית, התפטרתי ממשרד הפרסום שעבדתי בו, חילצתי את כל הכסף שחסכתי וטסתי לשנה, לנסות לכתוב עלילה שדחקה בי.
מעט לפני שעזבתי עוד הספקתי לראות אותה. היא ישבה בשולחן יום ההולדת של סבתא שלנו, בהריון מתקדם עם ירדן. יובלי מרקד סביבה ומדי פעם היא מוחאת לו כפיים. יפה, זוהרת כל כך.
אפשר לומר שגדלנו יחד. ילידות כמעט אותה שנה, בנות דודות מהצד הצפוף של המשפחה, זה הרי מתבקש שנהיה גם החברות הטובות ביותר. אלא ככל שבגרנו כך גם גדלו הפערים. שני צדי הקשת של תפישת העצמי והמציאות. היא, תמיד במרכז, תמיד בטוחה בדרך שלה, שאפתנית, נחושה, הכל מתקתק לפי (פרק המצטיינים של) הספר, תואר ראשון, שני, חתונה, קריירה יציבה, ילד אחד, ילדה בדרך, עוד לא בת שלושים.
ואני, ובכן, מתנדנדת.
ניגשתי אליה, חיבקתי אותה, חייכתי על הבטן התפוחה ואמרתי- נו תחכי לי קצת עם הבא, נביא אחד באותו הזמן או משהו. היא נשאה כלפיי מבט, וראיתי, ראיתי שהיא לא מבינה. מה היה לי לעזוב את הבחור המקסים ההוא, מה להתפטר מהעבודה, איך הודו משתלבת בתמונה בכלל.
אז תעשי כבר משהו בנידון, אמרה. את יודעת, הזמן לא מחכה לאף אחד. רציתי אז לגרור כסא ולשבת מולה, לדבר על הזמן והגבולות שלו, היתה נימה כמעט מפתה במילים האחרונות, הזדמנות אולי לאיזה חיבור מחודש בינינו. אבל יובל שעט פתאום לכיוון היציאה והיא קמה והלכה אחריו.
כמה חודשים אחר כך כבר הייתי עמוק בדרכים. שכרתי לי חדר אצל משפחה בהמפּי, בדרום הודו. רכבת, שני אוטובוסים, סירה אחת ואני שם. כשישבתי בסירה, מיוזעת ונרגשת, הגב שלי החל לרטוט. אמנם יש איזה עניין נוירולוגי אצלי, ובכל זאת, הרטט נמשך ונמשך, עד שלא נותרה ברירה אלא להזכר בטלפון הנייד. שלפתי אותו מהתרמיל והבטתי בצג: 20 שיחות שלא נענו, אמא.
הכל התחיל לרטוט אז, התיירים, הדייגים, השיניים המתפקעות שלהם, הנהר, ההרים, השמיים, והטלפון. משתולל בכף ידי, שוב ושוב. עניתי.
אחרי זה הזכרון שלי הולך ומתערפל, את רגע העגינה אין לי בכלל. אנשים זרים, כאלו שהכרתי כמה רגעים קודם, תומכים בי, מלווים אותי לחדר, מישהי נותנת לי כדור הרגעה, אני בולעת. שוקעת בשינה. חושך. שעות מסויטות, הם הולכים שלושתם על הקירות המתקלפים סביבי, רודפים זה אחר זו במשחק תופסת. הצחוק שלהם, התלתלים שלה, היא ילדונת פתאום ואנחנו משתעשעות בחדר של סבתא, מעמידות פנים, מתגנבות לארון הממתקים, זוללות הכל, מנסה לקום, אבל הגוף שוקע עמוק, בצניחה כמעט, בתוך מה שמרגיש כמו גורד שחקים, מקומה לקומה, למטה, עוד מראות, עוד זכרונות.
צריכה לחזור לארץ. סירה, 2 אוטובוסים, רכבת, מטוס. ולא מצליחה לקום. אין שום דבר שיצליח לדחוף אותי אל המסע בחזרה הביתה, אזדקן לי כאן מתחת לאחד הסלעים (המוגזמים לגמרי) בכפר הזה ואף אחד לא ימצא.
גוררת את עצמי בשלב מסוים לחפש מים, מתיישבת במסעדה סמוכה, כמה שולחנות ושטיחונים בתפזורת, אישה אחת מניחה לפניי קערות עם מאלאי קופטה ואורז ונאן.
דקותיים אחר כך נכנס גם ילד הודי. בן תשע אולי. מחזיק שקית עם גלויות, פוגש במבטי, ניגש ומתיישב.
-״העיניים שלך, עצובות כל כך, למה?״
אני תוהה מה לעשות, מה להגיד לו, ברור שכלום, בסך הכל ילד.. מה פתאום עצובה, הכל בסדר, כמה עולה גלויה? אבל המילים מתגלגלות מעצמן:
-״המשפחה שלי, מתים״.
-״גם אבא שלי מת, לפני שבוע, נחש הרג אותו בשדות״.
הוא מושיט את שתי ידיו קדימה, את האחת מזחיל ימינה ושמאלה בתנועות תקיפוֹת, בשנייה מדמה את אביו, מוּכּש במהירות.
-״אה סנייק קילד הים.. ״
אוי אלוהים, שמישהו ינקש באצבעות ואהיה בחזרה במיטה.
-״אני מצטערת, סליחה, לא התכוונתי, זה נורא עצוב, סליחה”.
-״כן, זה עצוב, אבל לא נורא, כי רק הגוף מת. הנשמה בסדר. את מבינה?״
אני שותקת. מביטה בו. הוא אמיתי בכלל? אני באמת יושבת מולו?
-״אני לא יודעת, לא בטוחה..״.
אבל המילים שלו ממשיכות להדהד בחדר ואצלי, אוֹנלי דה באדי איז דד. סוֹל איז אוקיי, סוֹל איז אוקיי.
-״הנה, תסתכלי לפה, לכאן״
הוא מצמיד את שתי כפות ידיו ומנפח חלל גדול בתוכן, מורה לי להביט בהן. אנחנו נועצים כלפיהן שנינו בריכוז, כמה שניות של כלום, דממה, ואז:
-״פּלאק!״
הוא פוער את שתיהן לצדדים בבת אחת ומביט פנימה, בהשתאות. עוקב אחר דבר מה שכאילו יצא לחופשי משם, עיניו מטפסות מעלה.
-״סול איז אוקיי! יוּ סי? סול איז אוקיי!״
-״כן, כן!״
אני מתנשפת. ״כן! אני ראיתי את זה! הנשמה בסדר. היא בסדר. סול איז אוקיי!״
הוא מחייך וגם אני. פתאום מרגישה שיכולה לקום וללכת לחדר, לארוז את התרמיל, לצאת לדרך, לעשות מה שאפשר שם עבור האנשים שלי בבית.
הוא מלווה אותי, לפני שהולך לדרכו שולף את הגלויות מהשקית ומדפדף בהן, מגיש לי אחת. אני לא מביטה בה עדיין, קודם מפשפשת בכיס, אבל הוא אומר לי- לא. לא כסף. מתנה ממני. ורץ הלאה בשביל העפר.
כשנעלם, אני מתיישבת בשער הבית ומניחה אותה על ברכיי,
הסלעים העצומים של המפּי ממלאים את המלבן כולו, לרוחב, אם מכווצים את העיניים אפשר לזהות שם גם כמה אנשים, כמעט נבלעים תחתם, בקושי רואים, קטנים-קטנים, כמו נמלים.
רני בר-שגב
אני הייתי בהודו. בת 28, עזבתי זוגיות ארוכה ועזבתי בית, התפטרתי ממשרד הפרסום שעבדתי בו, חילצתי את כל הכסף שחסכתי וטסתי לשנה, לנסות לכתוב עלילה שדחקה בי.
מעט לפני שעזבתי עוד הספקתי לראות אותה. היא ישבה בשולחן יום ההולדת של סבתא שלנו, בהריון מתקדם עם ירדן. יובלי מרקד סביבה ומדי פעם היא מוחאת לו כפיים. יפה, זוהרת כל כך.
אפשר לומר שגדלנו יחד. ילידות כמעט אותה שנה, בנות דודות מהצד הצפוף של המשפחה, זה הרי מתבקש שנהיה גם החברות הטובות ביותר. אלא ככל שבגרנו כך גם גדלו הפערים. שני צדי הקשת של תפישת העצמי והמציאות. היא, תמיד במרכז, תמיד בטוחה בדרך שלה, שאפתנית, נחושה, הכל מתקתק לפי (פרק המצטיינים של) הספר, תואר ראשון, שני, חתונה, קריירה יציבה, ילד אחד, ילדה בדרך, עוד לא בת שלושים.
ואני, ובכן, מתנדנדת.
ניגשתי אליה, חיבקתי אותה, חייכתי על הבטן התפוחה ואמרתי- נו תחכי לי קצת עם הבא, נביא אחד באותו הזמן או משהו. היא נשאה כלפיי מבט, וראיתי, ראיתי שהיא לא מבינה. מה היה לי לעזוב את הבחור המקסים ההוא, מה להתפטר מהעבודה, איך הודו משתלבת בתמונה בכלל.
אז תעשי כבר משהו בנידון, אמרה. את יודעת, הזמן לא מחכה לאף אחד. רציתי אז לגרור כסא ולשבת מולה, לדבר על הזמן והגבולות שלו, היתה נימה כמעט מפתה במילים האחרונות, הזדמנות אולי לאיזה חיבור מחודש בינינו. אבל יובל שעט פתאום לכיוון היציאה והיא קמה והלכה אחריו.
כמה חודשים אחר כך כבר הייתי עמוק בדרכים. שכרתי לי חדר אצל משפחה בהמפּי, בדרום הודו. רכבת, שני אוטובוסים, סירה אחת ואני שם. כשישבתי בסירה, מיוזעת ונרגשת, הגב שלי החל לרטוט. אמנם יש איזה עניין נוירולוגי אצלי, ובכל זאת, הרטט נמשך ונמשך, עד שלא נותרה ברירה אלא להזכר בטלפון הנייד. שלפתי אותו מהתרמיל והבטתי בצג: 20 שיחות שלא נענו, אמא.
הכל התחיל לרטוט אז, התיירים, הדייגים, השיניים המתפקעות שלהם, הנהר, ההרים, השמיים, והטלפון. משתולל בכף ידי, שוב ושוב. עניתי.
אחרי זה הזכרון שלי הולך ומתערפל, את רגע העגינה אין לי בכלל. אנשים זרים, כאלו שהכרתי כמה רגעים קודם, תומכים בי, מלווים אותי לחדר, מישהי נותנת לי כדור הרגעה, אני בולעת. שוקעת בשינה. חושך. שעות מסויטות, הם הולכים שלושתם על הקירות המתקלפים סביבי, רודפים זה אחר זו במשחק תופסת. הצחוק שלהם, התלתלים שלה, היא ילדונת פתאום ואנחנו משתעשעות בחדר של סבתא, מעמידות פנים, מתגנבות לארון הממתקים, זוללות הכל, מנסה לקום, אבל הגוף שוקע עמוק, בצניחה כמעט, בתוך מה שמרגיש כמו גורד שחקים, מקומה לקומה, למטה, עוד מראות, עוד זכרונות.
צריכה לחזור לארץ. סירה, 2 אוטובוסים, רכבת, מטוס. ולא מצליחה לקום. אין שום דבר שיצליח לדחוף אותי אל המסע בחזרה הביתה, אזדקן לי כאן מתחת לאחד הסלעים (המוגזמים לגמרי) בכפר הזה ואף אחד לא ימצא.
גוררת את עצמי בשלב מסוים לחפש מים, מתיישבת במסעדה סמוכה, כמה שולחנות ושטיחונים בתפזורת, אישה אחת מניחה לפניי קערות עם מאלאי קופטה ואורז ונאן.
דקותיים אחר כך נכנס גם ילד הודי. בן תשע אולי. מחזיק שקית עם גלויות, פוגש במבטי, ניגש ומתיישב.
-״העיניים שלך, עצובות כל כך, למה?״
אני תוהה מה לעשות, מה להגיד לו, ברור שכלום, בסך הכל ילד.. מה פתאום עצובה, הכל בסדר, כמה עולה גלויה? אבל המילים מתגלגלות מעצמן:
-״המשפחה שלי, מתים״.
-״גם אבא שלי מת, לפני שבוע, נחש הרג אותו בשדות״.
הוא מושיט את שתי ידיו קדימה, את האחת מזחיל ימינה ושמאלה בתנועות תקיפוֹת, בשנייה מדמה את אביו, מוּכּש במהירות.
-״אה סנייק קילד הים.. ״
אוי אלוהים, שמישהו ינקש באצבעות ואהיה בחזרה במיטה.
-״אני מצטערת, סליחה, לא התכוונתי, זה נורא עצוב, סליחה”.
-״כן, זה עצוב, אבל לא נורא, כי רק הגוף מת. הנשמה בסדר. את מבינה?״
אני שותקת. מביטה בו. הוא אמיתי בכלל? אני באמת יושבת מולו?
-״אני לא יודעת, לא בטוחה..״.
אבל המילים שלו ממשיכות להדהד בחדר ואצלי, אוֹנלי דה באדי איז דד. סוֹל איז אוקיי, סוֹל איז אוקיי.
-״הנה, תסתכלי לפה, לכאן״
הוא מצמיד את שתי כפות ידיו ומנפח חלל גדול בתוכן, מורה לי להביט בהן. אנחנו נועצים כלפיהן שנינו בריכוז, כמה שניות של כלום, דממה, ואז:
-״פּלאק!״
הוא פוער את שתיהן לצדדים בבת אחת ומביט פנימה, בהשתאות. עוקב אחר דבר מה שכאילו יצא לחופשי משם, עיניו מטפסות מעלה.
-״סול איז אוקיי! יוּ סי? סול איז אוקיי!״
-״כן, כן!״
אני מתנשפת. ״כן! אני ראיתי את זה! הנשמה בסדר. היא בסדר. סול איז אוקיי!״
הוא מחייך וגם אני. פתאום מרגישה שיכולה לקום וללכת לחדר, לארוז את התרמיל, לצאת לדרך, לעשות מה שאפשר שם עבור האנשים שלי בבית.
הוא מלווה אותי, לפני שהולך לדרכו שולף את הגלויות מהשקית ומדפדף בהן, מגיש לי אחת. אני לא מביטה בה עדיין, קודם מפשפשת בכיס, אבל הוא אומר לי- לא. לא כסף. מתנה ממני. ורץ הלאה בשביל העפר.
כשנעלם, אני מתיישבת בשער הבית ומניחה אותה על ברכיי,
הסלעים העצומים של המפּי ממלאים את המלבן כולו, לרוחב, אם מכווצים את העיניים אפשר לזהות שם גם כמה אנשים, כמעט נבלעים תחתם, בקושי רואים, קטנים-קטנים, כמו נמלים.
רני בר-שגב
