16/02/09 אילה פ.- דודה

 
הילה יובלי וירדן אהובינו ,
היום, לפני 31 שנה הגחת לאויר העולם.
כל כך רצינו בת. עם צמות וחולצות גב חשוף, בת עם קוקו שתשחק בבובות, שתרקוד באלט ותלבש חצאית, שתהיה אימהית. ואת אכן היית יפה, עדינה, מדהימה.
3 ימים לאחר לידתך כבר נשאתי אותך בזרועותי. אמא נתנה לי את הזכות והכבוד להוציא אותך מבית החולים. נשאתי אותך בחרדת קודש מלאת גאווה.
היית בשבילנו המתנה הכי יפה, הכי מיוחדת. יפהפיה אמיתית. כה טובה, בובה חייכנית.
ליוויתי אותך בכל מהלך חייך ביסודי, בלימודי האנגלית, בחוגי הריקוד, בחטיבה, בתיכון, בצבא, בלימודים האקדמיים באהבותיך, חבריך חברותיך. היית ישרה וישירה.
בטיולים לחו"ל של אחרי הצבא- את נסיעתך הראשונה לארצות הברית עשינו יחד.
אהבת את החיים והם אהבו אותך- לא היה אדם שלא הפנה את מבטו אחריך, תמירה, זקופת גו, חיוך רחב ושיניים צחורות, שיער זהוב ורעמת תלתלים שופעת - פשוט מושלמת.
באופייך, היית כל כך יסודית, כל דבר עשית ברצינו המלאה, רצית שהכל יהיה מושלם.
גם אנחנו כמוך, חשבנו שבנית מסביבך עולם מושלם כשהבאת לעולם את שני ילדיך יובלי ,ילד מדהים ביופיו ובחוכמתו,.שובב מלא אהבה. כזה שכובש את ליבך ברגע, נכנס לשם ולא יוצא ממנו. בגיל כה צעיר התנסח בשפה כה עשירה.
וירדן, מה נוכל לאמר עליה, בובה בעגלה. לא הספקנו אפילו להכיר אותה, היא לא קיבלה אפילו צ'אנס להרשים אותנו.
רק שלושים ואחת שנה, ואת כבר לא איתנו. נחטפתם מאיתנו, ללא כל התראה מוקדמת.
בכל בוקר אני קמה שוב וממשיכה לחפש אתכם, שואלת איך זה יתכן?
מחכה שהסיוט ייגמר שתחזרו להיות איתנו, תשירו תרקדו תצחקו כמו בכל שבת, כמו בכל חג או חגיגה. אתם חסרים לנו כל כך.
לפני 3 חדשים נקטפתם מאיתנו באכזריות מוטרפת. ללא כל סיבה.
כואבים , מסרבים להפרד ולהאמין ליווינו אתכם בדרככם האחרונה.

מאז אני כבר לא מלווה אותך אהובתי, את זו שמלווה אותי.
בכל שיר או מנגינה בכל ארוע או ארוחה בכל ערב או לקראת שינה.
בשקט בשקט מבלי שאיש ידע את מתגנבת לכל מקום ונמצאת איתי . את יובל וירדן.
בערבים כשאני חוזרת הביתה, את מתיישבת לך במושב האחורי ואני מרגישה אותך עוטפת אותי הילתי.
אנו משוחחות ללא מילים, חושבות את אותן מחשבות ומתגעגעות לכל אותם ימים לכל אותם רגעים שחלפו מבלי שוב. כאב חסרונך הוא כה גדול. ואין נחמה.