12/10/09- שוב סתיו- אילה פ.- דודה

 
הקלמנטינות בחצרי הבשילו השבוע ממתינות לקטיף, לברכת "שהחיינו"... והן ממתינות.
בעת הזו, לפני שנה קטפו אותן בצהלות שמחה ידיים קטנות של פעוט בן שנתיים. אותן ידיים רכות קטפו עוד ועוד קלמנטינות ואחר כך, אספו תפוזים סיניים.
את התפוזים וקלמנטינות אגרו בטרקטורון בימבה צבוע בירוק וצהוב. הטרקטורון עומד מבויש במרתף ביתי ומחכה...
השנה הקלמנטינות נותרו מיותמות על העץ, בשנה הקודמת שפתי דובדבן נגסו בהן נגיסות קטנטנות. עשר קלמנטינות בזו אחר זו. יובלי גילה לראשונה את טעמה של הקלמנטינה וצעק עוד אחת...עוד! החשש הכי גדול שלי היה שיקבל וירוס או פריחהמ כמויות הקלמנטינות לבטנו הקטנטנה בקריאות הנאה. הוא לעס אותן בתאוה כאילו ידע ...פעם אחרונה של קלמנטינה ...פעם אחרונה של חג סוכות...בחצר של דודה אילה.
ליד יובלי עמדה עגלת תינוק, בתוכה בובה קטנטנה בת חודש ושבוע לבושה בגדי חג בורוד ולבן, משמיעה גרגורים כאילו היתה משתתפת בחוויות אחיה. ואת אהובתי, חרף מחאותי, הרשית ליובלי להמשיך בחגיגה הזו ואמרת בחיוך - לא נורא מקסימום ידלג על צהריים.
הסתיו שוב כאן, הימים מתקצרים, ורק דבר אחד נורא מכל שובר את מחזוריות הטבע - העובדה שאת, יובלי וירדן כבר לא תקטפו יותר קלמנטינות, לא תחגגו בביתנו את חג הסוכות... גם לא חגים אחרים.
השבר גדול מלהכיל והכאב פוצע את ליבי כתער חד. 365 ימים היו בשנה האחרונה, 8760 שעות שבהן התגעגענו לאושר הזה שנחטף מאיתנו בבוקרו של יום ב-23 באוקטובר.
רציתי לספר לך אהובה, על השנה שעברה עד כמה קשה היה לי בלעדיכם,
כמה חסרו לנו קולכם, צהלות השמחה, השירים הריקודים שהיו חלק מההוויה שלך. רציתי לספר לך על אבל כבד ויחד עם זאת על מנהיגות ועוצמה של אמא אבא דניאלי גל ורות.
אני חשה אותך עוטפת ומלווה אותי בכל מקום. את במחשבותי, בליבי.
הקמתי אתר באינטרנט לזכרך, כל בוקר אני בודקת אותו, מחכה לקבל מייל ממך, ומתבדה.
וגם אם לא תכתבי לי לעולם, אני אמשיך לכתוב לך, לספר, לאהוב.
אמתין כאילו נסעת לטיול ועדיין לא שבת.
ובמסעך הארוך לארץ רחוקה, אל מעבר לקשת בענן שמרי על שני הקטנטנים שלך, נשקי אותם בשמנו וספרי להם כמה אתם חסרים .
הרצון לחבקכם, לא ייפסק, אחכה לכם לנצח.
אוהבת אתכם.
אילה, דודתך .