עברה שנה מאותו יום נורא- יפעת מאירה

 
ללי,
עברה שנה מאותו יום נורא.
אומרים שזמן מרפא ומשכיח....
הזמן אכן מחזיר לשגרת חיים מדומה,
אך רק מעצים את הכאב
ואת התחושה של החוסר.
הגעגוע נהיה יותר מחושי וכואב
והחוסר בך יותר משמעותי.
ללי,
עברה שנה,
אנחנו גדלות, מתפתחות, חלקינו בהריון, חלקנו ילדנו, הרחבנו את המשפחות, למדנו, טיילנו, עבדנו, התקדמנו. אנחנו פשוט לא מצליחות להבין איך את לא חלק מזה.
סללת את דרכך להצלחה, עשית הכול כמו בספר, לימודים, עבודה, משפחה, ילדים ובסוף את לא נמצאת פה בשביל לקצור את הפירות שאת שתלת במו ידך.
את לא נמצאת פה בשביל לגדול איתנו, להתבגר איתנו ולהמשיך את כל החוויות המשותפות,
את לא פה בשביל לספר לך דברים
את לא פה בשביל להתייעץ איתך
את לא פה כשטוב
את לא פה כשעצוב
את לא פה סתם לקשקש
את לא פה בחגים
את לא פה באירועים המיוחדים
ואת לא פה ביום יום.
כשערכנו את הספר לזכרך,
היה כל כך קשה להסתכל בתמונות,
את כל כך מאושרת בהן,
ואנחנו כשאנחנו מסתכלות על התמונות, במקום להיות מאושרות על החוויות המשותפות מתקופת חיים של 15 שנה, מצאנו את עצמנו בוכות על כך שלא יהיו עוד חוויות כאלה משותפות איתך, אלא נצטרך להתרפק על העבר.
אמנם הכרנו המון שנים, אך לכולנו יש תחושה של החמצה, שלא הספקנו עוד למצות את מה שהיה בנינו, לא הספקנו להגיד הכול, לא חווינו מספיק יחד. אנחנו מנסות כמה שיותר לשמור אחת על השנייה, ולהיות בקשר יותר קרוב מאי פעם.
אנחנו לא מפסיקות לדבר עליך ועל חסרונך ולשאול את השאלה הכי מתבקשת- למה?
למה זה קרה? למה את? למה יובלי? למה ירדני?
הדבר שהכי מהדהד זה הקול שלך, הצחוק שלך, החיוך מאוזן לאוזן, הדרך שבה היית קוראת לכולם בשם החיבה שלהם בקול ילדותי שאופייני רק לך.
ללי, היית חברה אמיתית, תמיד קשובה, מפרגנת, אוהבת ונותנת ללא גבול.
לכולם רק רצית את ההכי טוב, התרגשת מכל דבר חדש אצלנו, בגלל זה היה כל כך כיף לשתף אותך בדברים, כי תמיד קיבלנו את התגובה הכי חמה, הכי מפרגנת והכי תומכת, כאילו שכל אירוע אצלנו היה חלק ממך.
את כל כך חסרה. השיחות הקטנות איתך על הילדים והמשפחה, הניסיונות שלנו לקבוע שוב ושוב, המשחקים עם יובלי בגן שעשועים מתחת לבית, ההקשבה שלך, התחושה של הביטחון.
כל כך קשה לעלות רגש על נייר, זה אף פעם לא משקף את התחושה האמיתית.
יש בלב שלנו חתיכה גדולה חסרה.
כשחושבים לאחור מרגישים תחושה של פספוס.
אז מה אם הכרנו 15 שנה, אז מה אם היינו קרובות.
יכולנו להיפגש יותר,
לחלוק יותר,
אולי היינו יודעות מה עובר עליך?
אולי זה היה משנה משהו?
אנחנו מסתכלות על התמונות,
נוברות בעבר ולא מצליחות להבין, וכנראה אף פעם לא נבין,
איך זה יכול להיות???????
את מופיעה כל כך הרבה בחלומות.
שלווה, רגועה ותמיד בסוף החלום מרגיעה אותנו,
שהכול בסדר, שטוב לך.
מנסות לדלות פיסות אינפורמציה, אולי את מנסה להגיד לנו משהו.....
כך כך הרבה עברנו בשנה האחרונה ולא יאמן שאת לא חלק מזה.
אני כותבת לך ותום יושב על רגלי ומשחק.
את שכל כך חיכית לרגע שיולד,
לא זכית להכיר אותו והוא לא יכיר אותך ואת יובלי וירדני.
אני לא מאמינה שאצטרך לספר לו עליך מתוך תמונות.
אני לא יודעת איך אוכל להגיד את המשפט " זו הילה, היא הייתה חברה של אימא ועכשיו היא בשמיים".
יפה שלנו אנחנו מבטיחות לא לשכוח,
ולהפוך את זיכרונך לחלק בלתי נפרד מחברותינו ומהיום יום,
כי כך מגיע לך.
אהובתנו,
תמשיכי לשמור על יובלי וירדני, ושהם ישמרו עליך מכול משמר,
כי אין עוד אימא כמוך בעולם כולו.
לא מפסיקות לדבר עליך ולאהוב אותך, את חלק מאיתנו, מלווה אותנו בכל דבר, קולך מהדהד, ולעיתים נדמה שאת נמצאת איתנו.
אוהבות
יעל, ריבי, אתי ויפעת