לולו שלי- ציפי הורוביץ

 
לולו שלי, יום אחרי האזכרה השנתית שלך. האזכרה הראשונה.
יום אחרי שעמדנו כולנו מול אחוזת הקבר המיוחדת שהורייך הכינו. כל כך יפה, ירוק, גבוה ומיוחד- נישא מעל כולם. אבל אלו רק אבנים. אבנים שהן אנטיתזה לשמחה, לחיים שבך. ולרגלי האבן הגדולה, ישנם מונחות עוד שתי אבנים- שני פלגי מים- יובלי וירדני. אני עוד שומעת את קולו של יובלי בראשי "ציקפה, ציקפה" ואותך מתקנת אותו "יובלי אומרים 'ציפקה' ולא ציקפה".
הימים עוברים והחיים ממשיכים ואני עוד תקועה באותו היום ההוא. היום ממנו אני שני-שליש אדם. את- התאומה שלי, שמהיום בו נפגשנו לא נפרדנו לרגע. את שידעת תמיד על מה אני חושבת. את- שבילינו ימים שלמים יחד. לא היינו חייבות לדבר, פשוט היינו. אני רוצה לספר לך כל כך הרבה דברים, רוצה לחלוק עימך כל כך הרבה תחושות. כל כך מתגעגעת ולא מאמינה שלא אראה אותך שוב. יפה שלי, אחות שלי, חלק מנשמתי, תחזרי. העולם לא יפה באותה המידה כשאת לא כאן.