היללי 2- אופיר פ.- בת דודה

 
אני שוב כותבת לך...
כי כל פעם אני מרגישה שאני צריכה להגיד לך עוד משהו.
רק עוד משהו קטן ואחרון.
אבל זה אף פעם לא נגמר.
תמיד יהיה עוד משהו שארצה לומר,
תמיד נרצה רק עוד נשיקה,
ורק עוד חיבוק
ורק עוד רגע אחד להיות איתך
ועכשיו כל הרגעים האלה הם לא איתך.
אלו רגעים עם תמונות ואלבומים,
רגעים עם סרטוני וידיאו שמריצים אותם שוב ושוב,
כדי לטעום ממך רק עוד כמה דקות
ולרגע להאמין שאת עדיין איתנו, לידנו,
מחבקת ומחייכת כהרגלך.
הכאב לא עובר...כאב שמפלח את כל הגוף,
כאב ששום תרופה או כדור לא מעבירים,
כאב כזה שאי אפשר לשכוח ואי אפשר להכיל,
כל מי שהכיר אותך יודע שהזמן באמת לא מרפא את הפצעים,
וכמה כואב לעבור עוד חג ועוד יום הולדת בלעדיך.
כמה קשה זה כשקורה משהו חדש וישר רוצים לספר לך,
ואין למי לספר,כי את לא כאן,
ואז כבר לא רוצים לספר לאף אחד.
כי אין טעם,
כל מה שפעם היה לו טעם או מנגינה,
עכשיו נראה דומם,חיוור ותפל.
העונות מתחלפות והזמן עובר,
ואותה התחושה נשארת....
הגעגועים רק גוברים,
ונדמה כאילו הצלקות הופכות עמוקות יותר.
אין מה לעשות עם השקט הזה,
חוץ מלהסתכל על השמיים,
על השמש או על הכוכבים,
ולקוות שאולי את שם איפשהו
מביטה בחזרה
שומרת, ומרגיעה
כמו שהיה כשהיית כאן.
אופיר בת דודה שלך.