היללי שלי- מאופיר

 
היללי שלי
לפני כמה ימים נפגשנו...ואמרת לי שהכל בסדר.
חייכת והיית לבושה לבן.ממש זוהרת.
תלתלי הזהב שלך בהקו יותר מאי פעם.
לידך יובלי הקטן מחזיק משאית צעצוע
ובידייך הנסיכה הקטנה נמנמה.
הרגשתי חום שמציף אותי, שיחתנו הייתה קצרה
ופתאום, התעוררתי.
4 פעמים קצרות כאלה נפגשנו בשנה האחרונה.
ובכל פעם אני מתעוררת ומתקשה להבין שאת אינך.
כי הפגישות האלה בחלום, הן כל כך אמיתיות!
באיזשהו מקום אני מאמינה שזו כן את שמעבירה לי מסר
להגיד לכולם שאת באמת בסדר ושלא נדאג.
כולם יודעים שלו יכולת, זה מה שהיית מבקשת מאיתנו,
שלא נדאג, שנשמח ונמשיך כרגיל, כמו קודם.
אבל הכל שונה.
כל חיוך מלווה בדמעות שחונקות את הגרון,
כל שיר מזכיר אותך,
כל לילה וכל בוקר, הכל סובב סביב המחשבות עליך.
בעיקר לפני השינה אני חושבת עליך
כדי שאולי תבואי לפגוש אותי...
עוד מעט כבר שוב חורף,
ואני פשוט לא מאמינה שעברה שנה מאותו יום.
אותו יום שהפכנו ממשפחה מלוכדת תומכת ומחייכת
למשפחה תומכת,אבל במרכזה חלל עמוק ובלתי נגמר.
כמו בור שחור של זיכרונות שקשה לא להשאב לתוכו.
היללי יפתי,
אני מתגעגעת לשחק לך בשיער כמו שכ"כ אהבת
אני מתגעגעת לצחוק שלך
אני מתגעגעת לאיך שהיית נכנסת בחיוך ענק
ומאירה את כל החדר
אני מתגעגעת לקול המצחיק של המורה שהיית עושה
ולכל דבר שהפך אותך להיללי.
היית בשבילי התחליף לאחות הגדולה שתמיד רציתי שתהיה ולא הייתה לי.
עברנו שנה שלמה בלעדיך...את כל כך חסרה.
ועם זאת, הראש מסרב לקלוט את האובדן,נדמה כאילו כל רגע תכנסי בפתח הדלת.
צירוף המילים: "הקבר של הילה" נשמע כל כך תלוש ולא מציאותי שקשה לי אפילו לבטא אותו.
היללי, אני מבטיחה לך כאן היום, שאני אעשה כל שביכולתי לשמור על החיוך של כולם,
שבכל פעם שנחשוב עליך, נחייך במקום לבכות,
כי כך את היית רוצה שננהג.
תשמרי על יובלי וירדני בשבילנו.
ואנחנו יודעים שאת גם שומרת על כולנו.
אוהבת הכי הרבה בעולם ומתגעגעת בלי סוף,
בת דודתך,
אופירי.