הילה יקרה שלי

 
במקום בו עמדת
נשאר רק אויר
בלי חמצן,
ואני עומדת, נאחזת באויר,
ואת אינך.
הילה יקרה שלי,
עברה כבר שנה מאז היום הארור ההוא,
365 ימים של מחשבות כואבות המטריפות את הדעת,
365 ימים של געגוע שגורם לכאב פיזי של ממש בכל הגוף,
365 ימים בלעדייך.
עברה כבר שנה, ואת כל כך חסרה בכל הולדת, בכל אירוע. את, שהיית מגיעה עם החיוך הצחור מאוזן לאוזן ומקימה את היושבים מן הכסאות כי היה לך חשוב להעלות חיוך על פני החוגגים.
הפרגון שלך חסר הגבולות, בוודאי היה שמח לדעת שחלק מחברותייך ילדו השנה ושחלקן בהריון. ושבכל אירוע כזה, את הראשונה עליה חושבים, ובכל אירוע כזה דמעה של שמחה מתערבבת בדמעה של עצב.
עברה כבר שנה והדמיון והמציאות מתערבבים זה בזה. המאוויים והיום-יום שזורים יחד. המוח שעדיין לא מעכל מתעמת עם העיניים הרואות את היום-יום.
עברה כבר שנה וכל ביקור בבית הורייך מלווה בחיפוש אחרייך. הקירות מדברים אותך והחצר מדברת אותך והאויר מדבר אותך. ויש כל כך הרבה אויר אבל קשה לנשום. וכמו נדמה שעוד רגע קט תפתח הדלת ואת תכנסי בה עם כל החיים שהיו בך.
עברה כבר שנה ונדמה שאת עדיין כאן, אצלי בראש, אצלי בלב, אצלי בבית ,ברכב, בשוכבי ובקומי.
עברה שנה ובכל אחד ששמע עליך חסרה חתיכה. ובכל אחד שהכיר אותך חסירה חתיכה. ובכל אחד שהיה קרוב אלייך הלב התפרק לאלפי חתיכות ורסיסים.
עברה שנה ולפעמים התעתוע גובר על המציאות ובחלומות את נמצאת ובבוקר את אינך, ומשאלת הלב להפוך לילה ליום כדי שתהי, כדי שאוכל לחבק אותך ולנשקך, ללטוף את שיערך ולשמור עלייך.
עברה שנה ואין תחליף לך. את כל כך הרבה באדם אחד. לפעמים, רק הידיעה שאת שם- נסכה בטחון ורוגע.
עברה שנה, ותחושת היתמות היא גדולה,
עברה שנה, והחוסר שואב אותך לתוכו בוואקום שאינו נגמר,
שנה,
365 ימים בהם אין למחשבות לאן לברוח- אלא אלייך,
365 ימים בהם שמך מקבל משמעויות כפולות של אושר וכאב,
365 ימים של כאב צורב כשל ברזל מלובן
365 ימים של זעקה אל השמיים וחיפוש אחרייך,
365 ימים בלעדייך, 8760 שעות, המזדחלות לאיטן דקה אחר דקה.
שנה מאז היום הארור ההוא.
שנה בלעדייך